מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בעמ

החלטה

לפניי "בקשה להעברת הדיון בתובענה שבכותרת לבית המשפט המוסמך ולהארכת מועד להגשת כתב הגנה עד למתן הכרעה בבקשה" שהגישו בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") ועו"ד פיני יניב, כונס הנכסים על נכסים מסוימים של המשיבה בתיק הוצל"פ 26-07897-06-3 (להלן בהתאמה: "כונס הנכסים" ו-"תיק ההוצל"פ"), הנתבעים בתובענה.

עניינה של התובענה נשוא הבקשה שלפניי הינה מתן פסק דין הצהרתי לפיו קיימה התובעת (המשיבה בבקשה שלפניי) את כל אשר התחייבה לו ו/או הוטל עליה במסגרת הסכם הפשרה שנחתם בינה לבין הנתבעים ביום 17/03/09 ואשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 01/04/09 במסגרת ת.א. 502/07 (ע"י כב' השופטת נ. מוניץ) ועל כן, יש להפעיל את הוראות סע' 4 (סיפא) של הסכם הפשרה ולהורות לנתבעים ביחד ו/או לחוד:

א. למחול על "יתרת החוב המגולמת בהלוואת המחילה המותנית".

ב. למחוק את "הלוואת המחילה המותנית ללא שתיפרע".

ג. לשחרר את "יתרת הנכסים המשועבדים".

ד. לבטל את "הערבויות הרלוונטיות" לגבי כל נכס שישוחרר.

ה. להורות לכונס הנכסים "לסגור את תיק ההוצל"פ אשר נפתח נגד החברה".

נימוקי הבקשה:

המבקשים טענו כי עניינה של התביעה נשוא הבקשה שבפניי הינה לאכיפת הסכם הפשרה שנחתם בינם לבין המשיבה ביום 17/03/09 (להלן: "הסכם הפשרה") וכי על פי המוסכם בו הסמכות המקומית לדון בכל עניין הקשור לו תהיה אך ורק לבית המשפט המוסמך בתל אביב. לפיכך, לטענתם, יש להורות על העברת התביעה לבית המשפט המוסמך בתל אביב.

המבקשים טענו כי כפרו בהזדמנות הראשונה בסמכותו של בית משפט זה וכי אף בבקשתם לעיכוב התביעה עד להסדרת תשלום ההוצאות מטעם המשיבה, שהוגשה לאחר הגשת התביעה, טענו כי הם שומרים על זכותם בהקשר של הסמכות המקומית. לטענתם, ביום 12/02/13 קיבל בית משפט זה את בקשתם והורה על עיכוב בירור התביעה עד להסדרת תשלום ההוצאות על ידי המשיבה, שנקבעו בפסק דינה של כב' השופטת אלמגור מיום 17/05/12 וכן קבע כי באותו שלב מתייתר הצורך לדון בשאלת הסמכות. לפיכך, ומאחר שביום 27/03/13 שילמה המשיבה את ההוצאות, הגישו את בקשתם זו.

טענות המשיבה:

המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה, כוון שהתביעה נסמכת על מספר עילות נפרדות ועצמאיות שחלקן אינו קשור להסכם הפשרה, אינו מכוחו ואינו נובע ממנו כגון בדבר אי חוקיות הליכי ההוצל"פ הננקטים על ידי כונס הנכסים למימוש חלקים מהמקרקעין ובדבר אי שעבוד חלקים במקרקעין הכלולים בהסכם הפשרה.

כמו כן, לטענתה, על אף שבחלק מההליכים שהתנהלו בין הצדדים טענו המבקשים לשמירה על זכויותיהם להעלות את עניין הסמכות השיפוטית הייחודית, בקשה מפורשת ומפורטת בעניין מועלית רק כעת, בעוד שהיה עליהם להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה לפני מתן כל מענה לכל בקשה או תגובה ולבקש מתן החלטה בה, ומשלא עשו כן, יש לדחות את בקשתם.

תשובת המבקשים:

המבקשים טענו כי המשיבה עשתה ניסיון מאולץ לייצר שתי עילות נוספות מעניינים שהועלו בכתב התביעה בדרך אגב על מנת לשכנע כי התביעה נסמכת על מספר עילות נפרדות ועצמאיות, על אף שבפועל אין כך הדבר. לטענתם, התביעה מבוססת על טענה אחת בלבד לפיה המשיבה קיימה את כל אשר התחייבה לו במסגרת הסכם הפשרה, על כן, בית המשפט היחיד המוסמך לדון בתביעה הוא בית המשפט בתל אביב יפו, בהתאם לתניית השיפוט הייחודית, כאמור בסעיף 16.10 להסכם הפשרה.

המבקשים טענו כי המשיבה אף הסתירה מבית המשפט את החלטת כב' השופט עמית מיום 07/05/13 (רע"א 559/13) ולא בכדי, שכן החלטתו דוחה את בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט מיום 31/12/12 שניתנה על ידי כב' סגן הנשיא, השופט כתילי, ושומטת את הקרקע תחת ניסיונותיה של המשיבה לטעון כי כתב התביעה מבוסס על מספר עילות נפרדות ועצמאיות. לטענתם, החלטת בית המשפט העליון קבעה במפורש כי "כתב התביעה אינו נסב על היקף השעבוד, לא בסעדים האופרטיביים המתבקשים ולא בכתב התביעה גופו... כאשר בדרך אגב, נטען כי המגרשים אינם נכללים בשעבוד ובצו הכינוס (סעיף 27ג לכתב התביעה). כל הסיפור שאותו מגוללת המבקשת באריכות בבקשה לגבי היסטוריה של השעבודים, לא בא זכרו בכתב התביעה". (סע' 3ב להחלטה). קביעה זו, לטענתם, יפה גם לניסיון המשיבה לטעון כי אחת מעילות התביעה היא פגמים שנפלו לכאורה בהליך המכר. כתב התביעה לא נסוב כלל על פגמים בהליך אישור המכר, לא בסעדים האופרטיביים המתבקשים ולא בכתב התביעה גופו, כאשר בדרך אגב (בסעיף 26א לכתב התביעה) מעלה התובעת את טענתה אודות הפרת הוראות סעיף 65-68 לתקנות ההוצל"פ, התש"ם-1979.

כמו כן, קבעה החלטת בית המשפט העליון כי "למעשה הטענה המרכזית היא מעין טענת "פרעתי" מותנית, ולפיה אם ימומשו המגרשים תמורת 21 מיליון ₪, אזי סכום זה – בנוסף לסכום של 7 מיליון ₪ שנתקבל ממימוש מגרשים בחדרה ובצירוף הסכום של 32 מיליון ש"ח שכבר שולם – מביא לסך של כ-60 מיליון ₪. קרי, כששה מיליון ₪ יותר ממה שנקבע בהסכם הפשרה ומכאן התנגדות המבקשת למימוש נכסים מעבר לסכום הנדרש לכיסוי החוב בהסכם הפשרה (סעיף 28 לכתב התביעה)". די בכך, לטענתם, כדי לשמוט את הקרקע תחת טענות המשיבה כי כתב התביעה מבוסס על פגמים אשר נפלו בהליך אישור ארבעת הסכמי המכר למכירת שבעה עשר המגרשים כמו גם על אודות היקף השעבוד.

דיון:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה לה, סבורני כי בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל, ממכלול הנימוקים אשר יפורטו להלן.